עמוד הבית > עולם 'הכבוד' > שער - הקבצן השביעי

האבן צוחקת ובעל הבית בוכה מאת יוסף זהר האם יש מאפיין משותף לאלה שהצטרפו לענף היהלומים בשנות השישים? יוסף זהר - כלכלן ויועץ לחברות סטארט-אפ, יצא למסע זכרונות בעקבות אביו, המוכר לרבים מאתנו – משה זהר (ג'ינג'י) התחלתי לעבוד במלטשה של אבא ב-1987, זמן לא רב אחרי שהשתחררתי מהצבא. לאבא היה חשוב שאתחיל את המקצוע מלמטה, בלי הנחות. כשיצאתי ללימודי כלכלה באוניברסיטה ורציתי את עזרתו אמר לי, "אם אתה רוצה כסף – לך לעבוד". ידעתי כבר אז להעריך את ה'בית ספר' לחיים ולעסקים שקיבלתי, אך חשתי תסכול וכעס כלפיו. לקח לי כמה שנים לקבל ולהעריך את תפיסת עולמו. את האהבה והמסירות לעבודה שלמדתי ממנו אני מיישם כבעל חברת ייעוץ ליזמים. בעיניי, ליווי והקמת מיזם טכנולוגי זה כמו לקחת אבן גדולה, לחלום בה את היהלום, ולאחר מכן, באומנות, במקצועיות ובנחישות להגשים את החזון. האם אבא מייצג תקופה או שהוא תופעה מיוחדת - שאלתי את נשיא הבורסה, שמואל שניצר, שעבד עם אבא מראשית שנות השבעים: "אני חושב, שמשה זהר הוא שילוב בין ייחודיות לבין ייצוג דורו. מצד אחד הוא טיפוס מיוחד. הייצור אצלו היה בבחינת One Man Show. הוא אהב לטפל באבן מהרגע שבו הגיעה לידיו עד לרגע המכירה. ועם היותו מיוחד, הוא מייצג נאמנה דור שאהב את המקצוע, ולא משום שאפשר להרוויח עוד קצת, אלא משום שהם חשו סיפוק בעשייה. זה ניכר קודם כל בטיב העבודה. לא ראית אצלו אבנים עשויות לא טוב. שנים רבות עברו מאז שעשינו עסקים ביחד, אבל אני זוכר תמיד את ייחודיות העבודה שלו, את היחס שלו לכל אבן כאל פרויקט. יחס זה מאפיין את בני הדור שלו בכלל ואותו בפרט." נופל וקם למזלו, התחיל זהר את הקריירה שלו אצל אחד הלוטשים האגדיים – מקסי הקר, אשר לימדו ללטוש בגטים. לאחר כשלושה חודשים נסע מקסי לניו יורק, וזהר נטל יזמה, תפס את מקומו, והחל לעבד אבנים כקבלן עבור שלמה יובל. בשנת 1967 רכש מלטשה קטנה (10 מקומות) בתל אביב. העיתוי היה, ככל הנראה, לא מוצלח במיוחד, משום שאחרי מלחמת ששת הימים נקלע לקשיים. אבל, כמו חתול קם על רגליו, והתחיל ללטוש אבנים גדולות עבור פנחס צוקר. ב-1969 נסע בפעם הראשונה לבלגיה, לרכוש גלם. את הגיבוי הפיננסי נתנו מנשה מולדבסקי ז"ל ואחיו, יצחק מולד יבדל"א, אשר הפקידו חבילת מלוטש כנגד הסחורה שקנה. מספר יצחק (מנדל'ה) מולד: "פגשתי בראשונה את זהר כשהיה בראשית דרכו, מייד לאחר שהשתחרר מהצבא. למרות שאביו היה קבלן בניין ידוע בפתח תקווה (שלמה זהר-קלפקר), רצה זהר לעשות משהו שונה ובכוחות עצמו. זה טבעם של אנשים, שהיזמות והמקוריות טבועה עמוק בתוכם. משה ואני היינו מיודדים על רקע אהבתנו המשותפת לכדורגל - הייתי שחקן במכבי פתח תקווה, אחי היה עסקן באגודה, וכולנו נמשכנו למגרש, שהיה מקום מפגש לרבים מבני הנוער בפתח תקווה. לימים, כאשר התחיל משה לעבוד כלוטש עצמאי, התחבב על המנוח מנשה מולדבסקי, שהיה מבעלי מולד-מולדבסקי. כשהרגיש שהוא בשל לעצמאות ביקש עזרה ממולדבסקי. הוא התחיל לעבד אבנים מיוחדות בזכות היותו לוטש אומן. לאחר מכן עיבד אבנים גדולות ומיוחדות, שמעטים בארץ ידעו לטפל בהם. אריה מולדבסקי, שהיה ידוע בענף כאחד המומחים בכל הזמנים לאבנים גדולות, לטש לעברו עין וקירב אותו אליו. כך הפך ברבות הימים למחוזר, בזכות הידע והניסיון שרכש. הוא לימד תלמידים רבים, וכולנו מוקירים וזוכרים אותו לטובה ומאחלים לו החלמה מהירה." בתחילת 1973 הקים זהר מלטשה גדולה יותר ברמת גן (כ-30 מקומות). אבל, שוב נעשה המעבר בסמוך למלחמה, ושוב נקלע לקשיים, והפעם גדולים יותר. אולם, תוך עבודה קשה, 24 שעות ביממה, החזיר את כל חובותיו עד תום. ב-1974 הכיר את שכנו לבניין, בעל עסק לקידוח יהלומים, מישל ליפשיץ, וההיכרות הולידה שותפות של שתים עשרה שנים בייצור אבנים גדולות בהיקפים משמעותיים: "ידיים של זהב" – אומר ליפשיץ על זהר – "הוא ידע להוציא את המקסימום מהאבן, והיה אחד הראשונים שייצרו אבנים גדולות. הוא היה סקרן מאוד, רצה לדעת ולטעום כל דבר. הוא שיפר את האופי שלי - לפני שהיכרתי אותו הייתי מתפוצץ מהר בלי לחשוב." ב-1987 הקים זהר עסק לרכישת יהלומים בבאנגי שבמרכז אפריקה. מדי חודש טס מישראל לצרפת ומשם לבאנגי, חזרה לצרפת ומשם לבלגיה, שם מכר את הסחורה במשרדו של רועי ובר. ב-1991 נכנס לשותפות האחרונה, עם דודי ברוורמן. מספר ברוורמן: "הכרתי את משה כשעבד אצל דודי, אריה ברוורמן. לאחר שנים נפגשנו במקרה ברחוב בבלגיה. אמרתי לו - הגלם יקר, משוגע, קשה לליטוש, קשה למכירה, גם לך קשה? יאללה, בוא נחפש ביחד ונייצר ביחד. באותו הרגע עלינו למשרד כלשהו, קנינו מייד אבן של 40 קרט. התחלנו ברגל ימין, כי היתה שם אבן טובה בפנים. כשהיינו לחוד לא היה לנו קל. ביחד, הצליח לנו. היו לנו הרבה הרפתקאות בדרום אפריקה, בדרום אמריקה, בוונצואלה. אנשים הוציאו לנו אבנים מהווילון, מהרגל של השולחן, מהרגל של הכיסא…. זהר היה אומר, שאילו היו לו כל הכספים שגנבו ממנו הוא היה מיליונר. פתחנו גם משרד בניו יורק, והיינו מחלוצי המצטרפים לרשת אינטרנט אמריקאית לשם שיווק חדשני ישירות לצרכנים ולחנויות. האבסורד הוא, שזהר לא מאמין ביהלומים ולא מחזיק מלאים. זהר הוא איש ישר, ועל כן כל אחד יכול להיות שותף שלו. הוא מאמין באנשים, ולמרות שיש לו מוח אנליטי, הוא לא קורא בין השורות, אלא רק את השורות." בתקופת הפעילות של זהר הסתובבו בשוק מרקיזות שכונו ZOHAR CUT. צביקה בלנקטיני, שותף בעבר, אומר: "את כל האבנים היקרות בתעשייה היו נותנים לאבא שלך לעשות. מאז, כשאנחנו רוצים לדבר על עבודה מעולה, אנחנו קוראים לה 'עבודה משה'". פרא אדם משה זהר, בן כפר סירקין (1942), הוא פרא מחוספס, שהסתובב בקרב אנשי העולם הגדול. ישראל זהבי, שעשה עם זהר עסקים, אומר: "משה זהר הוא בעל מקצוע בחסד, בן אדם צבעוני, נחמד וחם וכייף לעשות אתו עסקים." רועי ובר מספר: "כדרכו בקודש היה זהר מסתובב בבורסה בסנדלים. פעם אחת תפס אותו שומר ולא נתן לו להיכנס משום שהיתה תקנה חדשה שאסרה להיכנס בסנדלים. זהר לא היסס, מייד הוריד את הסנדלים ונכנס לבורסה יחף." על ההרפתקאות של משה זהר במדינות שונות בעולם אפשר למלא ספר שלם. הוא הולך עם האומץ והיושר עד הסוף. אריה תאומים – אחיין ומנהל עבודה בשנות השמונים נזכר, כי פעם קנה זהר אבן Coated גדולה זולה, שיש סיכוי שלא תילטש. הוא ניסה ללטוש אותה, וכשראה שזה לא זה, זרק אותה מהחלון. ועוד – "כששאלתי אותו איך לאזן את הלמעלה מול הלמטה אמר לי – תנסה. כשהייתי לוטש אבן יקרה הוא היה הולך למשרד כדי לא להלחיץ אותי בנוכחותו." כדי להמחיש את יחסו לעובדים מספר יענקלה ברקוביץ (ברקו), מנהל עבודה של זהר בשנות השבעים והשמונים, כי לפעמים היה זוהר מוכר אבנים באכטקנט במעלית, בדרך לבורסה, ואחר כך היה אומר לברלנדיר, אלי כהן – תרשום שעשית ארבעה קרט. לא רק במעלית מכר זהר אבנים. מספר דורון בלנקטיני: "משה היה מתקשר ואומר 'דורון תזרוק את הכל. מחר אני מגיע עם סחורה'. למחרת כשהגיע והיינו שואלים אותו – נו, איפה הסחורה היה עונה - מכרתי באווירון'." כשאבן יוצאת יפהפיה אך מפסידה, אומר זהר: "האבן צוחקת והבעל בית בוכה", ועל החיים הוא אומר: "לא לפחד מהפחד". וזו גם הקריאה שלו לחבריו - לבוא לבקר אותו בביתו, לארח לו לחברה ולשתף אותו בסיפורי תעשיית היהלומים שהוא כה אוהב.